ערעור מנהג הקיים שנים כה רבות בישראל איננו דבר של מה בכך, ומטרתנו היא למנוע מצב שבו המנהג גורם לנזק, מתנגש עם מצוות עשה אחרות ולעתים אף מכשיל בלאווים מדאורייתא. לפיכך, כל שינוי מהמנהג הרווח כיום צריך שיהיה מבוסס על לימוד מקיף של דיני תורה ודיני דרבנן שנגזרו מהם, וכן על לימוד החומרות שנוספו במהלך הדורות על ידי העם עצמו. יש להעמיק בהבנת דיני התורה על מנת לדעת כיצד לא להיכשל ביישומם, וכן יש לבחון את מידת תקפותם של מנהגים וחומרות שונות בנסיבות המשתנות. הבעייתיות שעלולה להתעורר כתוצאה מהחומרות צריכה תמיד לעמוד לנגד עיני הלומדים, ויש לדעת להבחין בין הקפדה על חומרה או גזירת דרבנן לבין עבירה על איסורי דאורייתא, שעלולה לנבוע מאחיזה עיקשת בחומרות אלו במצבים מסוימים. מנגד, חזרה לדין התורה המקורי ללא לימוד מקיף ויסודי שלו עלולה אף היא להכשיל בעבירות על איסורי תורה. לפיכך, זוגות שאינם מצליחים לעמוד בהחמרה של שבעת הנקיים הנוספים לימי הנידה, או שהחמרה זו מונעת מהם להרות והם מחליטים לקיים את דין התורה המקורי, חייבים ללמוד היטב את הדין ולהקפיד על כללי זהירות, על מנת שלא יגיעו חלילה לעבור על איסורי תורה. לשם כך נסכם כאן בקצרה מספר כללי זהירות לזוגות שמסיבה כזאת או אחרת הגיעו לידי החלטה להחזיר טהרה ליושנה, לקום ולהתנער מעפר החורבן והגלות, לשוב וללבוש את בגדי תפארת העם ולקיים את דין התורה המקורי, המאחד שוב את האיש ואשתו ביום השמיני, לאחר שבעת ימי ההרחקה-ההכנה. יודגש הדגש היטב כי ההנחיות הכלליות המובאות להלן אינן מחליפות בשום פנים ואופן את הצורך בלימוד יסודי של הדין.

1.מדין תורה, נידה יכולה לטבול רק בלילה שאחרי היום השביעי מתחילת הדימום הווסתי, לאחר צאת הכוכבים, היינו: ליל היום השמיני. יש מקוואות שנפתחים עוד לפני צאת הכוכבים (בייחוד בלילי שבת), וכשמגיעים אליהם צריך להקפיד שלא לטבול אלא לאחר צאת הכוכבים.

2.ספירת הימים מתחילה תמיד מהיום הראשון לווסת. גם אם החלה הווסת כמה דקות לפני השקיעה, נחשב הדבר כיום מלא, ולאחר צאת הכוכבים מתחיל היום השני.

3. .יש להיזהר שלא לטבול לפני שהאישה בטוחה לגמרי שהווסת אכן חלפה ואין כל שאריות ממנה. עצה למסופקות – לחכות לפחות יום אחד נוסף לאחר סיום הופעת דם הווסת, ולוודא שאכן הגוף נקי לחלוטין.

4. .גם כאשר הדימום נמשך יום אחד עד שישה ימים, יש לחכות שבעה ימים מלאים מיום תחילת הדימום ועד ליל היום השמיני, כדי שיהיה מותר לטבול ולהיטהר.

5. יש לוודא שהדימום לא נמשך למעלה משבעה ימים מתחילתו ועד סופו המוחלט. אם הדימום נמשך אל ליל היום השמיני והלאה (באופן המשכי או לסירוגין), האישה נחשבת 'מושכת זיבה', וחלים עליה כללי 'זבה'. אם הדימום פוסק לחלוטין תוך יום או יומיים מעבר לשבעת ימי הווסת, היא נחשבת 'זבה קטנה', ואז עליה לשמור יום נקי נוסף והיא טובלת בליל היום העשירי או האחד-עשר, בהתאמה. אם, לעומת זאת, הדימום נמשך יותר מתשעה ימים מעת תחילת הווסת (באופן המשכי או לסירוגין), כלומר, הוא נמשך לליל היום העשירי ומעבר לו, הרי שהאישה היא בחזקת 'זבה גדולה', ועליה לספור שבעה ימים נקיים מעת חלוף הדימום, ואז היא טובלת אור לליל שמיני של הימים הנקיים וטהורה לבעלה.
כמו כן, אם אישה טבלה בליל שמיני כדין נידה דאורייתא וראתה שוב דימום כלשהו באחד-עשר הימים שבין היום השמיני ליום השמונה-עשר מתחילת הווסת, עליה לנהוג כדין 'זבה קטנה', אם הדימום נמשך יום או יומיים. כלומר, לאחר שנפסק הדימום היא שומרת יום נקי נוסף וטובלת. אם הדימום במהלך הימים הללו נמשך שלושה ימים ויותר, הרי דינה דין 'זבה גדולה', ולאחר שייפסק הדימום לחלוטין היא סופרת שבעה ימים נקיים נוספים וטובלת. במקרים כאלו יש גם להיוועץ ברופא מחשש לבעיה רפואית. דימום המופיע ביום התשעה-עשר או יותר מאז היום הראשון של הווסת הקודמת – נחשב כווסת חדשה ('נידה'), בתנאי שעברו לפחות שבעה ימים נקיים מיום הדימום האחרון (פרט לחריג בסעיף הבא).

6. אם החל דימום ביום או ביומיים האחרונים של הימים הראויים לזיבה (היינו, הימים השבעה-עשר – השמונה-עשר מהיום הראשון של הווסת, שהם הימים העשירי – האחד-עשר מתחילת הימים הראויים לזיבה), אף על פי שהוסיפה לראות דם גם לאחר שנגמרו אחד-עשר ימי הזיבה, וראתה דם שלושה ימים רצופים או יותר (למשל, ביום השמונה-עשר – העשרים-ושלושה מהיום הראשון של הווסת האחרונה), מכל מקום, הואיל ולא ראתה בימים הראויים לזיבה אלא יום אחד או שניים – ראיית הדם החל ביום התשעה-עשר נחשבת כיום הראשון של הווסת ('פתח הנידה'), וממנו היא סופרת שבעה ימים מלאים וטובלת במוצאי היום העשרים-וחמישה, כמובן, בתנאי שהדימום פסק עד אז (המאירי).

7. בכל חשש או ספק – יש להחמיר ולספור שבעה נקיים, אלא אם כן שואלים שאלת חכם/חכמה (או רופא/ה) לגבי מהותם של ההפרשה או הדימום החריג. ספקות יכולים להתעורר בעיקר אצל אישה הרואה דם חריג (כתמים או הפרשה שאיננה אדומה) או דמם כתוצאה ממכה בימים המקדימים את הווסת. דם זה, שייתכן שהוא דם טהור, אסור לו להיחשב במניין ימי הדימום הווסתי, שכן יש לספור שבעה ימים מלאים מתחילת הדימום הווסתי ועד הטבילה, בתנאי שהדמם פסק. לכן, בכל מקרה של הכתמה, הפרשה שאיננה אדומה או דימום כתוצאה ממכה – יש לשאול שאלת חכם ולפנות גם לבדיקה רפואית במקרה הצורך. אם נפסק להלכה שזהו דימום טהור – הרי שיש לנהוג כרגיל ולחכות לדמם הווסת, ועד אז האישה מותרת לבעלה. אם נפסק להלכה שזהו דימום טמא – יש לנהוג בו כבווסת שהתחילה (במידה שהדימום החל ביום התשעה-עשר לווסת הקודמת או אחריו) ולטבול במוצאי היום השביעי, לאחר שהדימום פסק. וכפי שצוין לעיל, אם הדימום לא פסק – הרי שיש להחשיבו כ'משיכת זיבה' ולנהוג דין' זבה קטנה' כאשר הוא פוסק עד היום התשיעי, או דין 'זבה גדולה' אם הוא ממשיך לאחר היום התשיעי מתחילת הדימום.